יום שני, 21 בדצמבר 2015

* סיור בקו התפר *


לפני קצת יותר משבוע שלח לי ידידי עברי ורבין הזמנה להשתתף בסיור שיזמה אשתו, ח"כ איילת נחמיאס ורבין, בקו התפר.
כיוון שחביבים עליי איילת ועברי ומשום שלבקיאות ולרהיטות של המדריך, שאול אריאלי, כבר נחשפתי דרך לונדון וקירשנבאום, נרשמתי ברצון לסיור.
אוטובוס, כריכים ושתייה עולים כסף; גם שאול כנראה לא עובד בחינם. התעניינתי מאיפה המימון ואמרו לי עמותת "יוזמת ז'נבה". נציגה בסיור, ציון אבו, אמר לי שמקורותיה הכספיים בקרנות אירופאיות, הבולטות שבהן משוויץ (בכל זאת, ז'נבה). 
המארגנים לא ניסו לשכנע אותנו בכלום רק רצו שנתרשם מהמצב שבשטח. כהוכחה, אפילו איילת אמרה שיש דברים ביוזמת ז'נבה שהיא לא מסכימה אתם.
בקרנו בארבע נקודות תצפית על קו התפר. בגבעת התיתורה בכניסה למודיעין למדתי על שטח ההפקר. בנבי סמואל התרשמתי שהניסיון לשרטט גבולות במצב הקיים על פי ריכוזי אוכלוסיה משול לניסיון לתפור חליפה לגוף כה מעוות עד כי אין זה משנה עד כמה מוכשר יהיה החייט ומשובח יהיה הבד, בסופה של ההתקנה המלבוש ייראה כבלויי סחבות.
בהר הצופים נער מקומי חירבש לנו את הראש עם טרקטורון. למרות זאת הבנו את תוכנית אלון. התצפית הרביעית הייתה מהר הזיתים. אריאלי הסביר את ההבדלים בין העיר העתיקה (פחות מקמ"ר) לבין ירושלים המזרחית (כ-6 קמ"ר) ומזרח ירושלים (כ-70 קמ"ר). לידנו רבץ גמל תיירותי משועמם שלא הבין על מה כל המהומה.
מסקנתי מהסיור היא שיש לנו פוליטיקאים כל כך מתוחכמים עד שהם מבלבלים גם את עצמם.
שבנו למישור החוף טרם כניסת השבת מרוצים מהחברותא ומיואשים מהמצב.

יום חמישי, 5 בנובמבר 2015

פגישת מחזור


תארו לעצמכם שאתם חוזרים ללבנט אחרי 16 חודשים בברלין ועוד בטרם הספקתם להתרשם מפגעי הרכבת הקלה, וונציותה של רעננה או מחירי היוגורט המקומיים וכבר אוחזת פלונית בכפתור ז'קטכם ואומרת שדיר באלאק אם אתם לא באים מחרתיים. ואתם, מפלבלים בעיניכם, שואלים לאן בדיוק; והיא ממהרת להבהיר שמדובר בפגישת מחזור של בוגרי הכפר הירוק שתתרחש אצל דורון בכפר קיש (כאילו שידעתם שיש בכלל מקום כזה) ושאי אפשר היה להשיג אתכם, ובכלל מה זה צריך להיות שאין לכם ווטס-אפ, אתם חיים בשנות השבעים או מה. ואז אתם מגמגמים ואומרים שרק עכשיו בכלל הגעתם ועדיין לא הספקתם... ואולי... וו... בבבבטח תבואו, איזו שאלה. ועוד בטרם הנדתם עפעף מזדרז ומגיע יום שבת זיווני ואתם מצטרפים להסעת קשישים צוהלת שמפליגה הגליל תחתונה.
ובכן, שלא כמוכם, אני לא צריך לתאר לעצמי את כל זה משום שהדברים אכן קרו לי, תוצאתם הונצחה כדת וכעת מוצגים המה קבל עם ועולם.

יום שלישי, 20 באוקטובר 2015

(ברלין - 86) * פלקסיביליות גרמנית *


הגרמנים אוהבים שאנשים שחיו בקרבם יודיעו להם כשהם עוזבים את גרמניה. הבעיה שלצורך זה יש להתייצב במשרדי העירייה עם המסמכים הדרושים. ישראלים רבים לא טורחים לעשות את זה, למה להם. 
גורם מדיני ישראלי ציין בפניי שזו אחת הסיבות למספרים, המופרזים לדעתו, שמתפרסמים בתקשורת אודות כמות הישראלים החיים בעיר. רבים חזרו לתל אביב, או נסעו השד יודע לאן, אבל עדיין רשומים כמי שגרים בברלין.
* * *
עכשיו דילמה אישית. אני עוד מעט חוזר ארצה. האם אני מטריח עצמותיי לבורגראמט, שזה עיריית הרובע, ממלא טפסים ועומד בתור; או עולה על המטוס ומתווסף לרשימת ההולכת וגדלה של ישראלים שכאילו חיים בברלין.
החלטתי לדווח. זה נראה לי הוגן, כי בתקופת שהותי כאן הרשויות היו ממש בסדר איתי.
חוכמת ההמונים צייצה משהו שקשור לשבועיים לפני הנסיעה; ואני, כמי שתמיד הולך ימינה כשאני צריך ללכת שמאלה ולהיפך, לא התעמקתי בטקסט והנחתי שההתייצבות צריכה להיות לא יאוחר משבועיים לפני הטיסה.
* * *
הגעתי לדלפק הקבלה בבורגראמט של נויקלן. הפקידה שאלה אותי מתי אני טס חזרה. אמרתי שעוד שבועיים וחצי. היא אמרה שאי אפשר להודיע עכשיו על עזיבה, כי זה צריך להיות מקסימום שבועיים לפני הטיסה.
משיחות עם ישראלים החיים כאן הבנתי שבמצב זה אדם סב על עקביו וחוזר במועד הקבוע בתקנות; "ובכלל," הזהירו אותי, "הם מדברים שם רק גרמנית".
עכשיו שימו לב מה קרה. הפקידה בקבלה המשיכה ואמרה לי: "... אבל תן לי לבדוק מה אפשר לעשות". קמה ממקום מושבה, ניגשה לפונקציונר בחדר אחר וקיבלה ממנו אישור חריג. אחר כך נתנה לי טופס למלא, בגרמנית. אמרתי לה שאני לא יודע גרמנית ושאולי נמלא ביחד. חייכה ומילאנו ביחד.
מן הסתם הבין הקורא הנבון זה מכבר ששוחחנו באנגלית.
* * *
חכו, זה עוד לא נגמר. ההיא רק פקידת קבלה שלא הוסמכה להטביע חותמות. נתנה לי מספר ואמרה לי להמתין לתורי. "יש רק שלושה אנשים לפניך," הרגיעה אותי.
נכנסתי בתורי לפלאץ 4. ישב שם גוי שהציץ בטופס ואמר שאסור לו לקבל אותי, כי אני טס רק עוד שבועיים וחצי. אמרתי לו שאישרו לי, והוא אמר שאין דבר כזה. שאלתי אותו מה עושים. הוא אמר שאני צריך לרשום שאני טס בתאריך מוקדם יותר, החזיר לי את הטופס ושיניתי את התאריך באבחת קולמוס זריזה.
שוב, הכול באנגלית.
ההיו אלו ניצניו של מהפך תרבותי, או שבמקרה הגעתי ביום מואר?
מי חכם ויידע.

(ברלין – 85) * סיבה למסיבה *


לאחר שבחלונות הגבוהים וידאו שאני באמת מסיים, בשלב זה, את ענייני בברלין החליטו לערוך לכבוד זה מסיבה. 
אין זה מפתיע שמבקשים לחגוג את עזיבתי. במשך יותר משנה הסתובבתי לכולם בין הרגלים, דרשתי וחקרתי, בלשתי ושאלתי. הלכו לסרט, ראו אותי; נמלטו לבית כנסת, עוד פעם אני. ארגנו אירוע ספרותי, גם שם צצתי, פתחו תערוכה, שוב בצבצתי. חזרו מתנשפים הביתה ונכנסו לפייסבוק... נו, כבר אין צורך לפרט.
בקיצור, בקרוב אפשר יהיה לנשום. בהחלט סיבה למסיבה.
נראה לי שאבוא גם אני. גם כי ככה אני רגיל וגם כדי לסייע לציבור בגמילה הדרגתית.
אז ביום חמישי הבא.
צ'וס.
https://www.facebook.com/events/909051259144416/

יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

(ברלין – 84) * סורים בטמפלהוף *


בשבועות האחרונים בני שיחי מהארץ שאלו אותי איך אני מתרשם מתנועת המהגרים הסורים לברלין. השבתי להם שאין לי מענה כי לשכונת מגוריי בוששו מלהגיע. או אז השתררה שתיקה קצרה מצדו השני של הקו כאומרת 'טיפוס משונה שלא רואה מה קורה מתחת לאף שלו' ולאחריה המשיכה השיחה כאילו כלום לא קרה.
כדי לעצור התרחשות נפסדת זו נסעתי ביום ראשון לטמפלהוף פארק. פורסם בפייסבוק שיערך בו "וולקאם פיקניק" למען מהגרים מסוריה. בדף האירוע, "
Schön, dass ihr da seid", שעל פי גוגל טרנסלייט פירושו "נחמד שאתה נמצא כאן", נרשמו כמשתתפים למעלה מארבעת אלפים איש. 
הסתבר שליד הכניסה לפארק יש שלושה אתרים הראויים למבט חוקר. מצד שמאל יש מסגד טורקי מרשים שבחצר הכניסה שלו מוצבים קברים. נכנסתי לחצר ונעתי בין המוני טורקים. לאחר שאיש דת עבדקן וגדל מימדים שלח בי מבט חשדני נמלטתי לצדה האחר של חומת המתחם - בית קברות נוצרי שבו פרוש גם משטח דשא רחב, זרוע מאות לוחות שעל כל אחד מהם חקוק שמו של אחד מחללי מלחמת העולם הראשונה.
בצדה השני של חזית הפארק ממוקם בניין אימתני, קולומביה האוס. גוש אבן ענקי רבוע קווים, שש קומות גובהו ואולי מאתיים מטרים רוחבו. הבניין שימש כמפקדה נאצית וגם כאחד ממחנות הריכוז הראשונים של לפני המלחמה.
בררר...
* * *
נכנסתי לפארק ששטחו שימש בעבר כשדה תעופה והתחלתי ללכת. מרחוק נשמעה מוזיקה. הלכתי לכיוון ממנו בקעה. הגעתי למתחם בו מאות מקומיים ופליטים חברו יחדיו. מסביבם ניצבו דוכני אוכל ודוכנים עם פיצ'פקעס. במרכז ההתרחשות עמדה במה שעליה ניגנו וזימרו ראפרים אתניים באנגלית ובערבית. בכל כמה דקות הפסיקו הפרפורמרים את מלאכת הניגון והזמר והמליצו בחום לשחרר את סוריה, כורדיסטאן ופלשתין.
כולם נראו מרוצים, הפליטים שהגיעו לחוף מבטחים והמקומיים שהתבשמו בצדיקותם.
מצדו השני של הפארק הביט בהם מהורהר קולומביה האוס. 

יום שישי, 2 באוקטובר 2015

(ברלין – 83) * בעל תשובה *


חטאתי ביום כיפור של השנה שעברה. במקום לחסות תחת כנפי השכינה העדפתי להתרוצץ ברחובותיה המופזים של הקרת. אשר על כן גמלה בליבי החלטה כי השנה אכפר על משגה יסולח זה ואסתופף ביום הקדוש בכמה מהיכלות הקודש שברלין התברכה בהם. 
ההתחלה בערב יוה"כ לא בישרה טובות. בבית הכנסת האורתודוקסי שבטוכולסקי שטראסה מנע כניסה איש ביטחון מקומי שהסביר בחביבות כי היה עליי להירשם מראש, ומטעמי בטחון גם אינו יכול לאפשר להציץ פנימה ואפילו לא לגלות כמה מתפללים יש. 
המשכתי ליעד מספר שתיים, זיקפת הזהב של יהדות ברלין, בית הכנסת באורניינבורגר שטראסה. בכניסה לאולם התפילה התקבלתי במאור פנים על ידי אישה עטויה טלית שתקעה לידי מחזור תפילות. בפנים, בלולים יחד, כמאתיים איש ואישה המחישו רפורמציה מהי. אמרו תפילות, האזינו דמומים לדרשת הרבנית ופייטו פיוטים. נחמד מאד.
הלאה. יעד מספר שלוש. בית הכנסת האורתודוקסי בברונן שטראסה. כ-120 גברים נשאו תפילות בשיר ובמזמור. מימין לכניסה, גדורה ומיותמת, ניצבה עזרת נשים קטנה, כששה מטרים רבועים שטחה. מעטות הן הנשים המוכנות כיום לשהות מתוך בחירה בכלוב של עץ, גם אם לזמן קצר.
ראש הקהילה גילה את אוזני כי כ-90% מהקונגרגציה הם ילדי ארצות ברה"מ לשעבר. אלו, יש לזכור, היו חילוניים למהדרין טרם הגיעם לגרמניה.
הזמן נקף. כשהגעתי אל יעדים ארבע וחמש, בית הכנסת בריקר שטראסה ובית הכנסת של חב"ד באלכסנדרפלאץ, מצאתי כי הדלתות כבר ננעלו.
* * *
למחרת בבוקר הסתפקתי בקפה ונמנעתי מגילוח. סגוף כדבעי נעתי מערבה לבית הכנסת הספרדי בפסאואר שטראסה. כששים גברים וכעשר נשים האזינו לעוברים על פני התיבה באולם שהוסב לבית כנסת מדירה רחבת ידיים. הקירות בלטו בלובנם. שלושה שנדלירים שהשתלשלו מהתקרה הוסיפו הדרת כבוד. עזרת הנשים הייתה ראויה ליושבות בה יותר מאשר זו של אתמול ועדיין ההפרדה צרמה את העין.
המשכתי לבית הכנסת ביואכים סטאלר. כמאתיים וחמישים גברים הצטופפו עד לפתח האולם. שירת 'אבינו מלכנו' בקעה שערי שמיים. עשרות נשים מילאו את עזרת הנשים. המאסה הקנתה להן עוצמה והן נראו כמשקל נגד לגברים ולא כקבוצת מיעוט שהוטלה לפינה. ובכל זאת החיץ בדמות גדר עץ הזכיר לי מחנה מעבר סודנו/אריתראי בנגב הצפוני.
חתמתי את הסבב בבית הכנסת של חב"ד במונסטשר. התיישבתי בחלקו האחורי של אולם התפילה וצפיתי בגבם של כמאה מתפללים. על צדה הפנימי של הדלת הכניסה ביקש שלט בשלוש שפות, רוסית, גרמנית ועברית, שלא לדבר בזמן התפילה. הקשבתי קצת לאמריהם של החזן ושל הרב וגלשתי החוצה חרישית תוך שאני טומן את הכיפה בצקלוני.
זהו, סוף פסוק, דילגתי מכף חובה לכף זכות. אני מכוסה לשנתיים קדימה.

יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

(ברלין – 82) * סיבוב בשכונה *

 
חזקה עליו על אדם שיפניק עצמו מעת לעת, במיוחד לאחר שביצע משימה לשביעות רצונו. בתום כתיבתו של עוד פרק נטלתי עמי בקבוק מים קטן ויצאתי לטיול בשכונה, גם הבטחתי לעצמי איזה תבשיל טורקי שחשוב שיהיה בו רוטב, ואורז שיספגהו. ככה בא לי. 
פסעתי לאיטי בבוכה-שטראסה והשמאלתי בפושקין-אליי. בשלזישה-טור הצצתי בשתי מסעדות שהציעו רק על האש וסלטים. המשכתי לסקליצ'ר והגעתי עד לגורליצר באנהוף. רחרחתי בחשדנות בכמה מהמסעדות בכיכר, גם הן היו נטולות תבשילים. המשכתי אל תוךלאוזיטר-פלאץ בואכה המתחם המקורה ההוא עם דוכני האוכל. די פלצני ודי יקר ותבשילים אין. אבל המקום כשלעצמו מגניב. יצאתי מהצד השני של המתחם והלכתי שמאלה. בדרך הציץ מולי ציור קיר של מונופול. אהבתי וצילמתי.
הלכתי באורייניינ-שטראסה והגעתי עד קוטבוסר-טור. יש שם הרבה מסעדות ותבשילים לא ראיתי, אבל אולי לא הסתכלתי מספיק טוב כי נמאס לי ללכת ונהייתי רעב. עליתי על U1 כדי לחזור לאזור המוכר לי. ירדתי בשלזישה והלכתי לטורקי שאני מכיר באופלנר פינת רנגלר. הזמנתי תבשיל עם קציצות קטנות, תפוחי אדמה, תרד והרבה רוטב. לידו הונחה צלחת אורז. כאן הם לא מערבבים בין המנות, תבשיל זה תבשיל ואורז זה אורז, אם אתה רוצה תערבב לבד. רציתי וערבבתי.
ישבתי ליד החלון אכלתי לאט ונהניתי. אחר כך קמתי, אמרתי דאנקה והלכתי לקונדיטוריה הטורקית שלי. קניתי דריי קזה-כוחה כרגיל ועוד קרוטן-כוחה לניסיון. עליתי על 265, החלפתי ל-104 וטיפסתי הביתה לשלאף-שטונדה.

(ברלין – 81) * אני פה בגלל אשתי *


"מדי פעם הייתי מקבל הצעות עבודה מחו"ל," אומר לי מ', ישראלי בכיר בחברת הייטק מקומית, "אבל זה לא היה רלוונטי מבחינתנו. יום אחד אני מספר למ' (אשתו) ששוב פנו אליי ושכרגיל אמרתי 'לא', ואז פתאום היא שואלת אותי: 'למה אמרת להם 'לא?'. עניתי לה: 'לא ידעתי שאנחנו רוצים לנסוע'. 
מקץ חודשים ספורים נחת הזוג וצאצאיו הרכים בברלין. 
* * *
בשנות התשעים עלה ב' מרוסיה לישראל ממניעים ציוניים טהורים. בתחילת שנות האלפיים הגיע לברלין כעובד משלחת הרכש של משרד הביטחון ובה פגש את אשתו לעתיד, יהודיה מקומית. עם תום תקופת העסקתו בשירות המדינה החליט להישאר בברלין ולגדל בה את ילדיו.
אבל רק רגע, מה עם הציונות?
"היא אצלי בלב," הוא אומר לי, "בישראל אני מרגיש כמו דג במים. אבל כשאתה מסתכל מהזווית של המשפחה, שאתה כבר כאן ואשתך מתנגדת לעלות, אז צריך לבחור. אם אשתי הייתה אומרת: 'לא משנה לי איפה לגור', חד משמעית הייתי חוזר לישראל. אני עדיין אומר לחברים שלי שבאיזה שהוא שלב נחייה בארץ."
בינתיים הם כאן.

(ברלין – 80) * אמונה בצדקת הכסף *


א', מנהל חברת נדל"ן בבעלות ישראלית בשנות השלושים בחייו, נמצא בברלין כבר שבע שנים עם אשתו ושני ילדיו הקטנים,. הוא הגיע לכאן במסגרת רי-לוקיישן מטעם החברה מתוך אמונה בצדקת הכסף:
"הסיבה המרכזית של רי-לוקיישן זה כסף. אם בארץ המשכורות היו גבוהות ואנשים היו יכולים לחסוך, פחות ישראלים היו מתעניינים ברי-לוקיישן. אם תשאל כיום ישראלי אם הוא רוצה לבוא לעבוד בברלין, הוא קושר אותך לכסא ולא נותן לך לזוז עד שאתה אומר לו איפה חותמים על חוזה; רק תן לו לברוח. 
אי אפשר לחיות כלכלית בארץ. אף אחד לא עובר לחו"ל בגלל שהוא לא אוהב את ישראל. מבחינת פאן, ישראל מספר אחת בעולם. אנשים שמחים, נהנים. מבלים הרבה, מזג האוויר טוב, צפון הארץ מדהים, גם הדרום. הבעיה המרכזית זה הנושא הכלכלי."

יום שני, 7 בספטמבר 2015

(ברלין – 79) * הלו, זה ברלין פה? *


חודש אוגוסט עמד אצלי בסימן ערביות, מבלי שהתכוונתי. הוא התחיל בצפייה בסדרה המצוינת 'פאודה' שמדברים בה יותר ערבית מאשר עברית. במקביל קראתי את 'יונים בטרפלגר' של סמי מיכאל הנוגע בקו התפר הישראלי – פלשתיני ומשובץ משפטים בערבית.
אחרי שסיימתי לצפות בכל פרקי 'פאודה' עברתי לסדרה 'לכודים ברשת', על חיי דייגים בנמל יפו. שוב, עיקר הטקסט בערבית. הספקתי גם לראות סרט לועזי בשם 'האורח'' על מהגרים שברחו מסוריה לארה"ב ואת 'ערבים רוקדים' שלנו. עוד ערבית.
בקבלת שבת בפרנקל-אופר ישבה מולי יהודיה שחומה שמדברת רק גרמנית, נו אינגליש, נו היברו. בהמשך גיליתי שהוריה מטוניס ואיכשהו תקשרנו, לא להאמין, בערבית. לא שאני יודע ערבית, אבל מילה פה ומילה שם הספיקו. בערב אחר יצא לי להשתתף באירוע השקה של 'כנען', מרכז תרבות וקולינריה שמקימים בברלין שני ישראלים. ערבי ויהודי, אלא מה.
את החודש חתמתי בהליכה למסיבת חוף 'תל-אביבית' על גדות השפרה. בדרך חלפתי על פני פארק גדוש ניחוחות מזרח קרוב, משל היה הפארק הלאומי ברמת-גן של יום שבת.
תוסיפו לזה שאני מסתפר אצל חליד, מנגב ב'עזאם' וקונה בקלוואות אצל... פלשתיני שאני לא זוכר את שמו, כולם בנויקלן, מהלך עשר דקות מביתי.
בכלל, נויקלן בשבילי כמוה כיפו, רמלה או עכו. גנוב על האתנוגרפיה הזו. אם לא הייתי מפחד, הייתי הולך אפילו רחוק יותר וגר כמה חודשים באיסטנבול, קהיר או טוניסיה; אפילו ברמאללה. לא קשור לפוליטיקה, סוציולוגי לחלוטין.
עצבים התנגשות הציוויליזציות הזאת.


יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

(ברלין – 78) * מרק גזר *

בא לי מרק גזר. ואני, כשבא לי משהו, במיוחד אם זה מרק גזר, אני חותר להשיג אותו. שינסתי מותן וירדתי ארבע קומות עם סל קניות. צעדתי ל"נטו", נגשתי לשורת העגלות שמחוץ לחנות, הכנסתי מטבע של יורו לחריץ בידית עגלה שהפרדתי מאחיותיה והתגלגלנו אל דלת הכניסה.
העמסתי גזרים, בצלים וראשי שום; גם ערכת ירקות למרק ארוזה מראש. קניתי גמבות, כי החמצמצות שלהן קצת שוברת את המתיקות של הגזר; ויוגורט סמיך, של טורקים, כי לפעמים אני מוסיף ממנו כף לצלחת המרק ומערבב. מומלץ מאד. 
עמדתי בתור. העמסתי המוצרים על המסוע. שלמתי לקופאי שנתן לי עודף. אמרתי לו 'דאנקה' והוא החזיר לי ב'שון טאג'. השבתי את העגלה למקומה, שלפתי את היורו מהחריץ וחזרתי הביתה.
נגשתי למלאכת ההכנה. הנחתי קרש חיתוך על משטח העבודה והוצאתי מהמגירה סכין גדולה. שטפתי, קילפתי, חתכתי ושמתי הנתחים בקערה גדולה. חתכתי לקוביות קטנות בצל גדול וכמה שיני שום ושמתי אותן בקערה קטנה. הצפתי את קרקעיתו של סיר בישול בשמן זית זך והנחתי לו שיתחמם על הכיריים. הטלתי אל הסיר את הבצל והשום שטוגנו למצב זגוגי. העריתי לתוכו את תכולת הקערה הגדולה וערבבתי קצת כדי שגם הירקות יקבלו טיגון קל. אחרי פרק זמן קצר הוספתי מים. הסיר הלוהט התקומם לרגע ונרגע. נוספו לו גם פלפל, מלח וקוביית מרק. כיסיתי.
כשהגיעה הרתיחה הנמכתי את החום ונתתי לעסק להתבשל כשעתיים. הורדתי מהכיריים וחיכיתי שקצת מהחום יתפוגג. בלנדר מוט רעם קצרות בדרך ליצירת מרקם קטיפתי גס. סבב שאיבה ראשון נוצק אל הצלחת.
טעים.

(ברלין – 77) * פוסט קיץ *

בזמן האחרון אני ממעט לפרסם פוסטים. כשהגעתי לברלין פרסמתי פוסט פעם בארבעה או בחמישה ימים. אחר כך זה ירד לפעם בשבוע, שגם זו תדירות סבירה, ושם זה התייצב במשך כמה חודשים. בחודשיים האחרונים זה הפך לטפטוף לא רציני, ככה לא שומרים על קשר. למשל, מאז הפוסט האחרון שלי, על החומוס, עברו יותר משלושה שבועות. כשבאמצע, כדי לא ליצור שטח מת גדול מדי, נפנפתי קבל עם בספר החדש שלי באנגלית. אבל עם כל הכבוד, פוסט ראוי לשמו זה לא היה. 
הקורא התמה מן הסתם שואל את עצמו מה קורה פה. האם זה החום בברלין נטולת המזגנים הוא שייבש את מקורות ההשראה שלי, או שמא מיציתי את מגוון הנושאים שניתן לכתוב עליהם, או כל סיבה אחרת שניתן להעלותה על הדעת.
ובכן, החלטתי לשים קץ לניחושים ולתהיות. לא חום ולא השראה שהתפוגגה, אלא סיבה פרוזאית להפליא. הגיעה עת לסכום וניתוח החומר הרב שאספתי כאן מעשרות מרואיינים ומביקורים באירועים ומפגשים רבים.
בימים אלו, כשהעם מזיע ברחובות אני ספון בביתי, יושב וכותב.
לעובדה זו יש השפעה אנטי-פוסטואלית דו-סיבתית. אחד, אם אני כותב סיכומים וניתוחים זה בא על חשבון כתיבת פוסטים. שתיים, אם אני כמעט לא יוצא מהבית, מן הסתם אני ממעט לבקר באירועים ובמפגשים המשמשים לי מקורות השראה חשובים.
חוץ מזה כולם בחופש, בדיוק הפוסט שלי בראש להם.
אחכה לספטמבר.

יום חמישי, 13 באוגוסט 2015

Managing and Engineering Complex Technological Systems

בעוד כחודש תצא לאור הגירסה באנגלית של ספרי האחרון (אותו כתבתי יחד עם ד"ר אביגדור זוננשיין) "מהקונקורד לכיפת ברזל".
הוצאת הספרים האקדמיים
WILEY העניקה לו את השם: ""Managing and Engineering Complex Technological Systems.

http://eu.wiley.com/WileyCDA/WileyTitle/productCd-1119068592.html


  

יום שלישי, 28 ביולי 2015

(ברלין - 75) * מנגבים בברלין *



אני לוקח הימור וטוען שאם מציגים לישראלי את השאלה 'מה הם שלושת הדברים החומריים שבעיניך מייצגים יותר מכל ישראליות?', ב-78% מהמקרים (שזה אחוז גבוה מאד) אחד מהשלושה יהיה חומוס. ככה נראה לי.
כשהגעתי לברלין והתחלתי לפגוש ישראלים, היו בהם מי שרצו שנעשה יחד משהו מיוחד והציעו שנלך לאכול חומוס. "ראבאק, עכשיו הגעתי מהארץ. מה חומוס?". אבל הלכתי אתם גם משום נחמדותם וגם משיקולים סוציולוגיים, הרי באתי ללמוד על דינאמיקת החיים של ישראלים בברלין. אלו, מסתבר, קודם כל לוקחים אותך לאכול חומוס, מן טקס טבילה כזה. אחר כך נראה מה הלאה.
די מהר גיליתי שההרגל הזה התמסד בדמותה של קבוצת פייסבוק שקיימת כבר כשלוש שנים. מייסדה, ישראלי לשעבר שחודשים ספורים לאחר שנדד לברלין החל מתגעגע נואשות לחומוס, שילב צורך זה עם הרצון להמשיך ולהיפגש עם ישראלים על בסיס קבוע. הוא יצר פלטפורמה של 'בואו ניפגש ונאכל חומוס' וקרא לקבוצה 'מנגבים בברלין'.
בשבת התכנסו כמה מחברי הקבוצה, בהם אני, בבית קפה בבעלות ישראלית שמגיש גם חומוס ונגזריו.
ברוח התקופה, צולמנו.
רואים את ההוא מימין עם החולצה הצהובה? זה פבל, מייסד הקבוצה ואביה הרוחני (כן, פבל). זה שממולו עם החולצה הסגולה הוא גל, שהצטרף לקבוצה לפני כשנתיים ומונה כסמנכ"ל לענייני איתור חומוסיות חדשות בברלין. ההוא שליד פבל, עם הפרצוף המופתע, זה אני שנתפסתי בעיצומו של תהליך השמדת סביח בינוני ברמתו.

    

(ברלין - 74) * מקהלה עברית בברלין *


כמעט כמו תמיד זה התחיל בכך שמישהו העלה לפייסבוק קישור לעמוד שמבשר על הופעת סיום העונה של המקהלה העברית בברלין. לבושתי גיליתי כי המקהלה כבר קיימת יותר משנה ורק עתה נחשפתי לעובדת קיומה. היה כתוב שההופעה נערכת בסופיאנ-קירכה. קירכה זה כנסיה. מקהלה עברית בכנסיה... את זה מעניין לראות, גם לשמוע. נסעתי לשם. 
בסופיאנ-שטראסה כבר ביקרתי לא אחת, ממוקמים בו סופיאנ-קלאב, המועדון שמארח את ליין מסיבות הגייז הישראליות 'משוגע' (ברלין - 68) ו'המרכז ללימודי יהדות' של אוניברסיטת הומבולדט הניצב מולו; עכשיו מתגלה לצדם גם קירכה עם מקהלה תואמת. רחוב קטן עם אקלקטיות עברית.
קצת באיחור אני נכנס לאולם הראשי. על הספסלים שלפניי כבר ישובים קרוב למאה איש. כנגדם, כשבגבה צלב מרשים, מזמרת מקהלה מזמורים הנשמעים באוזניי כנסייתיים למהדרין. אני לא בטוח שאני במקום הנכון ושואל באנגלית צעיר הנושא תינוק למטרת הרגעה ליד דלת הכניסה אם כאן זה סופיאנ-קירכה. תוך שבריר של שנייה מזהה הצעיר את מקורותיי הלבנטיניים ועונה בעברית שזה כאן. אני שואל איפה השירים בעברית. הוא אומר לי שמה שאני שומע זה עברית ושאשים לב למנגינה ולטקסט. אני כורה אוזן כעצתו ומתחיל לגלות שאכן אלו שירים שאני מכיר, 'הפרח בגני' וכאלה, רק שהעיבודים שלהם מזכירים לי יצירות של באך קשישא ודומיו. התיישבתי, עברתי למצב 'אדפטיביות מהירה' והתחלתי ליהנות.
בסיום החלפתי מילים עם היזם והמנצח של המקהלה, מוזיקאי ישראלי צעיר ונמרץ שהגיע לברלין לפני כשנתיים. לדבריו, כמחצית מחברי המקהלה מורכבת מישראלים לשעבר והאחרים הם גרמנים שחלקם דובר עברית. אחר כך אמרו לי בצד יודעי דבר שהוא מנהל את המקהלה ביד רמה.
כך יאה. אורדנונג אונד דיסציפלין. בלי סדר ומשמעת אין הרמוניה.

יום שלישי, 21 ביולי 2015

(ברלין - 73) * יאללה הפועל *


זה התחיל ככה שחומי שאל אותי בטלפון אם אני רוצה ללכת הערב לכדורגל. הפועל תל אביב (הוא אוהד שלה משהיה קטן) משחקת כאן משחק ידידות מול קבוצה ברלינאית מהליגה השנייה, פ.צ. אוניון שמה. אמרתי בסדר. נפגשנו בתחנת אוסטקרויץ ונסענו יחד לאצטדיון הקבוצה המארחת אי שם בקופניק (רובע מזרח ברלינאי). בדרך הוא הסביר לי כי הפועל הנוכחית היא קבוצה שנבנתה מחדש, נמצאת בתהליכי גיבוש והשחקנים עוד לא ממש מכירים האחד את השני. 
הם עוד לא הפסידו והוא כבר מארגן לי הסבר.
אנחנו מגיעים לאזור הקופות והשערים. תורים ארוכים משתרכים לשני כיוונים, האחד לקופות השני לשערי הכניסה. עוגמה קלה אופפת אותנו לרגע. אני נזכר שאני ישראלי ומתעשת. אומר לחומי 'בוא איתי', ניגש איתו לסדרנית בשער ומציג אל מול עיניה כרטיס עיתונאי ישן שיש לי בארנק לצרכים כאלה. חומי חמוש במצלמה רבת רושם, מן הסתם הניחה שהוא הצלם. היא קוראת למישהו שמאשר את כניסתנו.
אם כבר אז כבר. הולכים לשער המרכזי בו המיוחסים יושבים על כסאות מרופדים ולא על טריבונות בטון כמו סתם איזה אוהד. גם שם סדרנית רוצה לראות כרטיסים. תעודת עיתונאי, מילת הקסם 'ישראל' ואנחנו בפנים. פניו הזורחות של חומי מגדירות מחדש את המושג 'אושר'. אפילו השפם נראה מבריק יותר. 'זה לא הכסף שנחסך', הוא ממהר להבהיר, 'אני שונא תורים'. האמת, גם אני.
התיישבנו. וידאתי אצלו שאני צריך לאהוד את אלו שבאדום ולא את אלו שבשחור והמשחק התחיל. דווקא התרשמתי שהפועל תל אביב כן קבוצה מגובשת. למשל, במהלך המשחק השחקנים פרגנו מאד לשוער שלהם. הם לא רצו שירגיש בודד וכל הזמן מסרו לו את הכדור.
ראיתי לאן הרוח נושבת, אפילו חומי הודה שהם קבוצה יותר טובה. שאלתי אותו אם אני חייב לאהוד את אלו באדום. הוא אמר שאני לא מוכרח, מה גם שיש עליי חולצה שחורה.
נגמר שתיים אפס לטובת המארחים. כדי להעצים את ההשפלה הכרוז הכריז 'פ.צ אוניון' והקהל השיב ב'צווי' (שתיים), ואחר כך הכריז 'הפועל תל-אביב' והקהל הגיב ב'נול' (שזה אפס, על משמעותו הכפולה).
הוונט ג'ואיש פיפל ספרד אינף?

(ברלין – 72) * מוחמד *


הספרייה העברית בברלין ארגנה פנל לכבוד סיום עבודת הדוקטורט של מוחמד נוסייראת שהגיע לברלין מאירביד שבירדן כדי לכתוב על הפוסט מודרניזם בספרות העברית. העבודה, שבוצעה במסגרת האוניברסיטה החופשית של ברלין, מתמקדת ביצירתו של אתגר קרת.
אני נכנס לאולם קטן ומברך לשלום את פליקס שגובה בכניסה 4 יורו למשתתף כנגד קבלה בגודל של בול. מימין לדלת הכניסה מתוחות שלוש שורות ישיבה מדורגות. משמאל ניצב שולחן נזירי. בהמשך הערב יסמכו עליו חתן השמחה ולצדו שני מומחים למדעי היהדות, המנחה לדוקטורט פרופסור טל אילן ומנחה הדיון פרופסור לוקאס מילטאלר, שגם שימש כקורא מעריך של העבודה.
יושבים להם השלושה, המייצגים, ולו על פי שמם, את שלושת הדתות המונותיאיסטיות ודנים בעברית רהוטה, כל אחד והגייתו, בסיפוריו של פוסט מודרניסט ישראלי בלב ליבה של ברלין. קרת לא היה יכול לבקש מסגרת הולמת יותר לדיון ביצירתו.
* * *
טל אילן מספרת שמוחמד הוא התלמיד השלישי שלה שהגיע מירדן. השניים שקדמו לו כבר מלמדים במחלקה ללימודי עברית באוניברסיטת ירמוך. לאחר שיצטרף אליהם יהוו יחד מחצית מצוות המרצים. "אני האמא של המחלקה," היא מצהירה בגאווה משועשעת.
מוחמד נוסייראת מספר כי נחשף לראשונה לשפה העברית כשצפה בתוכניות ילדים בערוץ הראשון שנקלטו היטב בירדן. במיוחד זכורה לו משם המילה 'הצילו'. הוא בוגר המחזור הראשון של המחלקה ללמודי עברית באוניברסיטת ירמוך. המחלקה הוקמה בשנת 2000, אחרי חתימת הסכם השלום עם ירדן.
אני שואל אותו על הקונטקסט הגיאו-פוליטי. בכל זאת זו לא עוד שפה אלא עברית, שפת היהודים ושפתה של מדינת ישראל. הוא אומר שזו התמחות כמו כל התמחות אקדמית. הוא עצמו נוהה אחר התרבות והספרות העברית, ללא קשר למצב הפוליטי, כאקדמאי וחוקר תרבות. בזיכרוני צף ועולה המשפט 'Ich bin doch nur ein Schauspieler' ('אני בסך הכול שחקן') של קלאוס מריה ברנדאואר בסרט 'מפיסטו'. כלל לא בטוח שזה רלוונטי למקרה הזה, אבל מה לעשות שדווקא במשפט הזה נזכרתי.
בהמשך הוא סודק את מגדל השן ומביע תקווה שהמחלקה ללימודי עברית תהווה גשר לתומכי השלום משני הצדדים.
אינשאללה.

(ברלין – 71) * גלות *


לראשונה נקטעת מסורת בת עשרות שנים, הביקור בשבוע הספר העברי, היוני-פסט שלי. שנה אחר שנה אני מגיע לכיכר מלכי העירייה, נע באיטיות בין דוכני המוציאים לאור והמשווקים למיניהם, מציץ מעבר לכתפי המון שגודש דוכן עמוס במיוחד, מקבל בחיוך מבין דריכה על בהונותיי, פוגש מכרים ומודעים ולא שואל אותם 'מה אתה עושה פה?', מביט בסופרים ידועי שם החותמים על ספריהם ומגלה שהם כאחד האדם, מתמודד בתקיפות חביבה עם ניסיונות להחתים אותי על מנוי ל'הבימה' או ל'ידיעות אחרונות', מחפש במיוחד את ההוצאות לאור שספריהן כמעט ואינם נמצאים בחנויות הספרים, כל מיני מאגנסים ומרכזי זלמן שז"רים למיניהם, שם עין על ספרים מסוימים ומתוכם מבקש לשים כמה בצד עד שאגמור את הסיבוב, פה ושם אפילו מגלה איזה ספר שכתבתי, למרות שאחרי הראשון ואולי קצת אחרי השני, לא באמת מתרגשים.
משלהי שנות התשעים החלו להצטרף אליי מפעם לפעם איזה ילד או ילדה, או אז הקצב הופך לתזזיתי יותר, לא הספר במרכז אלא הצאצא המתמוגג. אך אל דאגה, במהלך השבוע אני חוזר לסיבוב נוסף, איטי יותר.
השנה כל זה לא יקרה, קצת חבל לי.

(ברלין – 70) * כדורגל *


האמת, כדורגל לא כל כך מעניין אותי. זה לא שאני מנותק מהעולם, ידוע לי מי הם יוסי בניון ואייל ברקוביץ וגרנט ומסי וסוארס ורונאלדו וכל אלו. לא זו אף זו, מדי ארבע שנים אני עוקב אחר ההתפתחויות במונדיאל ולמיטב זכרוני לא החמצתי אף משחק גמר. השכלה כללית.
לא ייפלא אפוא, שעד שבת לפני הצהריים, עת הגעתי לתחנת האס-באהן ופניי מערבה, כלל לא ידעתי שבערב יתקיים כאן משחק גמר גביע אירופה לאלופות בין ברצלונה ליובנטוס.
בקרון הצפוף עמדו אוהדי שתי הקבוצות, היובנטוסאים עם חולצות זברה מפוספסות והברצלונאים עם חולצות של 'קטר איירליינס'. רק בפינה למעלה, בקטן, התנוסס הסמל של ברצלונה. המצחיקים האלה הסכימו להיות פרסומת מהלכת בשביל לממן את הסוכן של מסי, כל הכבוד.
גיליתי מקום פנוי ליד גרמניה עבת מותן. ממולה ישב בן זוגה ששוחח באנגלית עם אוהד שכל ישותו אמרה איטלקיות. 'אתם מברלין?', התעניין האיטלקי. 'לא, מהמבורג', השיב איש שיחו והוסיף 'עכשיו אני מבין למה קרעו אותנו במחיר המלון, הכול מלא בגלל המשחק.' למרות זאת איחל בהצלחה לאיטלקי וחבורתו שירדו באלכסנדרפלאץ.
אזור אירופה סנטר והקו-דאם על בתי הקפה שלו ומסעדותיו המה אוהדים משתי הקבוצות. ספרדית ואיטלקית נשמעו מכל עבר. יש לא מעט סממנים דתיים באהדה ובדבקות הזו, כל אחד והאלוהים שלו.
עכשיו אני מעורב ולכן בערב חשתי צורך לצפות במשחק. לא בכולו, לא צריך להגזים, אבל בחלק ניכר ממנו. דווקא היה די מעניין, אבל עדיין לא משהו שהייתי עושה על בסיס קבוע.
בעקרון, אני איש של כדורסל.

יום רביעי, 3 ביוני 2015

(ברלין – 69) * פרפר לילה *


הקורא הנאמן לבטח זוכר כיצד התענג כותב שורות אלו בסדר פסח על קניידלכיו של בשלן עלום בשם גילי (ברלין - 60). עתה הגיעה העת לגלות כי מדובר במחציתו המתופפת של הצמד המוזיקלי 'האאוטלנדרס'. 
כבר לפני מספר חודשים ביקשתי לצפות בהופעת השניים באחד ממועדוני העיר, אך אובך העישון שקידם אז את פניי בכניסה הבריחני המדרכה (הא דגושה) עוד בטרם המה באוזניי התו הראשון של נגינתם. 
* * *
שלהי חודש מאי. גילי ואדיר - החצי השני של הצמד, זה שמזמר ופורט עלי גיטר - עומדים להופיע במועדון ברובע וודינג. ''שכנענו אותם לאסור עישון,' מבשר גילי בגיל, 'כי בקהל תהיה גם אישה בהריון.'
חמוש בהבטחה מבטיחה שכזו אסבאהנתי צפונה. היה כתוב שמתחילים בתשע וחצי.
אז היה כתוב. את זה שברלין היא לא באמת גרמניה כבר גיליתי עוד קודם, מודל העמידה בזמנים בעיר שחוברה לה יחדיו הוא מזרחי בעליל. לא מפתיע בהתחשב בעובדה שכרבע מאוכלוסייתה אינו באמת גרמני. ובנוסף, חלק הארי של החלק הלא ארי באוכלוסיה ממילא מרוכז בשכונות במרכז העיר. הגרמנים הילידים, אלה הדייקנים, נסו אל פרברי השינה.
המתנתי בגבורה. האמת, לא היה קשה. הגיעו ישראלים שלא הכרתי ולהגנו ממושכות. היה מעניין והזמן חלף בנחת עד שהגיעה השעה אחת עשרה ועמה הכרזה שהמופע מתחיל.
הנגינה והשירה ערבו לאוזן, הקהל ביטא את שביעות רצונו, גם אני. הראייה, תופפתי ממושכות על ברכיי בתוספת תנועות גו קלות.
חלפו ארבעים וחמש דקות, אולי חמישים. הצמד הודה לקהל המריע שרצה הדרן. 'אין לנו יותר שירים,' הרכין הצמד ראש. הקהל קיבל בהבנה אוהדת טיעון כה משכנע. נשות האמנים סבבו עם מה שנראה ככובע קש הפוך, ליקטו תרומות ומכרו דיסקים.
בחצות נדדתי יחד עם שני זוגות ממכריי החדשים לעבר תחנת האס-באהן הקרובה, כל אחד נשר בתורו בתחנתו. כשהגעתי הביתה מחוגי השעון הצביעו על קירבה מאיימת לשעה אחת. וידאתי במראת הכניסה שזה אמנם אני שהגיע בשעה כזו ושקעתי בשנת ישרים.

יום שלישי, 26 במאי 2015

(ברלין – 68) * משוגע *


בשנת 2007, כשנה לאחר שהגיע לברלין, הקים אביב נטר את "משוגע" (גימל סגולה. יעני, משוגע באידיש), קו של מסיבות גייז ישראליות. ישראליות המסיבות אינה נובעת מכך שלמסיבות מגיעים בעיקר גייז ישראלים, אלא אופי המסיבה הוא הישראלי, האווירה ישראלית. דווקא רוב המשתתפים הן גרמנים ילידים שרוצים לחוות אקזוטיקה ישראלית. דגל כחול לבן, מסיבת יום העצמאות, דברים כאלה. וכן, מגיעים גם ישראלים, גייז... ולא רק גייז, כי הכניסה הרי מותרת לכולם, גם לנשים. בקיצור, מסיבה עם גוון ישראלי.
"תבוא פעם," הוא מזמין אותי. "בשמחה," אני אומר.
אבל השמחה מוקדמת מדי, המסיבות של הר נטר מתחילות בחצות. חיי שלפחות שלוש פעמים תכננתי להגיע ואפילו נרשמתי כמשתתף בפייסבוק כהוכחת רצינות. אבל אז הגיעה השעה הקטלנית אחת עשרה בלילה ושמורות עיני עפעפו אליי בחיוך צונן מבעד המראה, כשחות לי "עד כאן!".
עד שהגיע ערב חג השבועות ו"משוגע" החליט לשלב את מסיבת החג יחד עם הקרנה על מסך גדול של גמר האירוויזיון. מכאן שהאירוע מתחיל בשעה שפויה. זאת אומרת, ההקרנה, כי המסיבה מתחילה רק לאחר שיסתיים האירוויזיון.
* * *
מוצ"ש, שמונה וחצי בערב שעון ברלין. אני עומד בתור איטי להפליא המשתרך מחוץ לשערי המועדון שמארח את האירוע. תור משונה, מצד אחד, מתנהל בשופי ובנחת, מצד שני, מדבר עברית.
קופאי עברי מזוקן גובה ממני דמי כניסה כנגד חותמת על כרית כף היד. אני נכנס ומגלה שבפנים דווקא נורמאלי לחלוטין. כמאה איש, רובם דוברי עברית, חלקם עם דגלי ישראל, שמחים וצוהלים. מתמקם ליד הבר ומזמין מיץ עגבניות. הברמנית שולפת בקבוק קטן, ריק למחצה, מסירה את הפקק, מרחרחת את תכולתו בחשדנות מול עיני הקמות ומוזגת את תכולתו לכוס שיועדה לי. 'ליתר ביטחון,' היא מסבירה. בישראל זה לא היה עובר אצלי, פה אני משתלב בתרבות המקומית, וביטחון חשוב גם לי.
לבר מצטרפת רביעייה, ישראלי שהגיע במיוחד מהאנובר יחד עם בן זוגו ופיתה זוג חברים סטרייטים להצטרף. הנסיעה לקחה להם שעתיים. שילבו עם סוף שבוע בברלין.
דיברנו על הא וגם על דא לא פסחנו. ברקע זימרו ופיזזו זמרי העולם.
בשעה אחד עשרה נפרדתי לשלום מההאנוברים וגלשתי אל האוויר הצח, בואכה יצועי החם. תוצאות ההצבעה ימתינו לבוקר.

(ברלין – 67) * שבים למקורות הזהות היהודית *

מעניינת פה השיבה ליהדות של ישראלים חילוניים, דווקא בברלין. לאו דווקא 'חזרה בתשובה' אלא יותר שיבה למקורות התרבות היהודית, או העברית, קראו לזה איך שתרצו. 
כשלא תוקעים לך את הדת לגרון, אתה נכון לקבל, ואף מבקש, ליהנות ממטעמי הזהות שלך.
ר', דתל"שית שהגיעה לברלין בשנה שעברה פתאום חוזרת ומבקרת בבית הכנסת. לא זה האורתודוקסי הרשמי, לא צריך להגזים, אלא האורתודוקסי לייט, בפרנקל אופר. נשים וגברים אמנם יושבים בו בנפרד, אך כל מגדר ממוקם באחד משני אגפיו של אותו אולם, כשוות בין שווים.
"הייתה לנו ברית בשבוע שעבר," היא מספרת לי.
"לנו?" אני שואל אותה, "את שוב חשה שייכת לקהילה שמרכזה בית כנסת?"
"כן," היא משיבה לי, "בארץ, שבה הזיקה שלך ליהדות היא במסגרת דתית שמאיימת על החילוניות שלך, היה חשוב לי להגדיר את עצמי כחילונית ולא כחובבת מסורת. פה, לעומת זאת, מותר לי להיות חובבת מסורת ועדיין אני סופר חילונית. זה היה אחד הדברים הנעימים שגיליתי בברלין."
היא מוסיפה ואומרת: "כשעזבתי את הבית הדתי בו גדלתי זו הייתה מעין הגירה מהדת, אבל ככל שאני מתבגרת אני קולטת שאתה לא באמת עוזב בית. אם אחרי 20 שנה החברים שלי ממשיכים להיות דתיים ודתל"שים כנראה שזה בסיס האם שלי. גדלתי על האידישקייט הזה ונעים לי לחוות אותו שוב פעם. אני מכירה בצורך של קהילה במסורת ובשייכות.
עד כמה שאני אנטי דתית, שמאלנית וליברלית אני בכל זאת רוצה את נרות השבת ושהילדים שלי ידעו להגיד 'שמע ישראל'. הזהות היהודית שלי לא באה על חשבון החילוניות שלי."
ישראלית בברלין.

(ברלין – 66) * עושים בושות *

"הקהילה היהודית כאן," אומר לי באנגלית מצוחצחת דוקטור ד"מ, החוקר הגירה לגרמניה, "מאד מסוכסכת. הפעילים בה שונאים האחד את השני."
גרמניה ביקשה לשקם את הקהילות היהודיות שחרבו וכבר בשנות השבעים והשמונים עודדה רבים מיהודי ברה"מ לשעבר, בעיקר מרוסיה, להגר אליה. בברלין הלכה והתגבשה הקהילה הגדולה ביותר.
עידוד משמעו תקציבים. ואיפה שיש כסף, בוודאי ציבורי, ועוד של הגרמנים (המתקשים, גם כיום, לדרוש מיהודים דין וחשבון על פעילותם), יש ויכוחים ויש מחלוקות ואי-סדרים.
נזכרתי בוורנר נחמן, שהיה ראש מועצת יהודי גרמניה ושהתביישתי כשהפרשה התפוצצה.
זה היה מזמן. ביקשתי לרענן את זכרוני בפרטי הפרשה. בגוגל בעברית אין "וורנר נחמן" ואין פרשת וורנר נחמן. באנגלית יש "וורנר נחמן", אפילו כערך בוויקיפדיה.
תשע עשרה שנים, כך כתוב שם, היה וורנר נחמן ראש מועצת יהודי גרמניה, עד למותו בשנת 1988. אז התגלה כי מעל בעשרות מיליוני דולרים מכספי המימשל הגרמני שהיו מיועדים לפיצוי קורבנות גרמניה הנאצית. במשך שנים עמל הבא אחריו, היינץ גלינסקי, כדי להתמודד עם תוצאות הפרשה. חלק מהכספים לא נמצא עד היום.
הם "טמבלים" אומר לי ה"ו, שדר רדיו בכיר שהיה לפני שנים מתנדב בישראל, "עושים 'בלגן'. כל שנה סקנדל. שחיתות פוליטית, מניפולציות. הרוסים נלחמים בפולנים. קהילה כאוטית לגמרי."
אני תוהה אם מישהו שם בכלל מבין את המשמעות העמוקה של המילים: "הקהילה היהודית של ברלין"?

(ברלין – 65) * פרולטר *


יום חמישי, שלושים באפריל. אחרי עשרה חודשי מגורים במערב, מרביתם בשרלוטנבורג המעטירה, אני עובר מזרחה. מדקות ספורות ברגל מהקו-דאם לדקות ספורות ברגל מגורליצר פארק. מדירה של 140 מ"ר לדירה של 34 מ"ר. 
בערבו של אחד במאי אני הופך לפרולטר.
"וואו," מפייסבקת לי ש', שכנתי מהמערב, "זה רחוק מאד". 
"שום רחוק," אני משיב לה, "את כנראה רחוקה נפשית ממקום בו צעירים ומהגרים נוסעים באו-באהן ובאופניים, מקום אליו ממעטים להגיע אירופאים ארוזים היטב, הנעים רק ברכב פרטי או במוניות."
***
יום ששי, אחד במאי. אני צועד מהדירה החדשה לעבר קרויצברג, מקום החגיגות המרכזי של חג הפועלים.
מידת הרלוונטיות שלו לא רלוונטית, בברלין לא מבטלים יום חג.
המוני אנשים ממלאים את הרחובות. המוטיב המרכזי אינו דגלים אדומים, כרזות, מצעדים ועצרות, אלא רעש, הרבה מאד רעש. כל מאה מטר ניצבת במה מאולתרת ועליה להקה שהשחקן המרכזי שלה הוא המתופף. כמה יותר רעש ככה יותר טוב.
בין הבמות דוכני מזון מכל הסוגים והמינים. להמונים כבר לא מנפנפים מנהיגים אירופאים קשישים אלא מנגליסטים מרחבי הגלובוס.
והצפיפות, הו הצפיפות, בשלב מסוים כמעט שלא ניתן לזוז והמשטרה עוצרת כניסת אנשים לאזור החגיגות.
ההתקפה המרוכזת על חושיי ועצמותיי עושה את שלה. אין מצב שאני חוזר ברגל. מפלס דרך אל תחנת האו-באהן הקרובה.
ססאמק... סגורה ומסוגרת.
אחרי יום אחד של שהות במעוז האו-באהן והאופניים אני מניף יד ועוצר מונית. בשרלוטנבורג זה לקח לי חודשיים.
צוחק עליי אלוהים... ככל שהוא קיים.

(ברלין - 64) * מחיר החופש *


לפחות 136 בני אדם נהרגו על חומת ברלין במשך 28 שנות קיומה. לא כולם מי שניסו להימלט. בהם כאלו שזוהו בטעות כבורחים ונורו, או מערב ברלינאים שנקלעו לאזור החומה שלא בטובתם; אפילו מבין אנשי משמר החומה נהרגו שמונה, בין אם בשוגג על ידי חבריהם, או בידי נמלט נחוש במיוחד.
אתר הזיכרון להרוגי חומת ברלין כולל מקטע של החומה, מגדל תצפית על כל המתחם, תוואי של חלק מהחומה ומשטחי דשא מנוקדים לוחות הסבר וזיכרון.
את תשומת ליבי נוטל מעין קיר מתכת בצבע חלודה ובו נטועות תמונותיהם של רבים מהמונצחים. רובם צעירים מאד. נער מזוקן, צעירה שפרח שיבש מונח ליד תמונתה, תינוק שהוריו ניסו להעניק לו חיים של חופש. כ-30% מהרוגי החומה היו נערים וילדים.
הלב נחמץ. פעם אחר פעם מצליחה חבורה מרושעת ונחושה לסובב בכחש מספר גדול דיו של יצורי אנוש צייתניים המסייעים לה להוציא לפועל את רעיונות העוועים שלה.

(ברלין - 63) * ציונות מהי? *


יש לי פה לא מעט דיונים על מצבה של מדינת ישראל ומהותה של הציונות. קבוצה משמעותית של ישראלים בברלין היא בעלת מודעות פוליטית גבוהה עם נטייה חזקה שמאלה. אני משוחח עם שמאלנים לייט (ציונות הומאנית), שמאלנים הרד קור (מדינת כל אזרחיה) ושמאל קיצוני (יהודים לא צריכים מדינה משלהם; יאללה, חזרה לגולה). חלק מטיעוניהם מכריח אותי לחשוב ולבחון שוב את עמדותיי. 
אחת המורכבויות נובעת מכך שבסיס הדיונים לא תמיד יציב, באשר איש איש וציונותיותו. למשל, אחד כאן אומר לי שהוא אנטי-ציוני. כשאני שואל אותו מהי ציונות מבחינתו הוא מסביר לי שזו ההתיישבות ביו"ש. נוער הגבעות הם הציונים החדשים בעיניו.
שיהיה ככה, בעיניי הם דווקא אנטי-ציונים.
יש ציונות ז'בוטינסקאית ויש בן גוריונית ויש של הרב קוק, ויש עוד... "הרעיון הציוני לגווניו", כשם ספרו של שלמה אבינרי שיצא לאור בתחילת שנות ה-80.
אני, החיים שלי קלים. עשו עבורי את העבודה החבר'ה שניסחו את מגילת העצמאות המציגה, בעיניי, ציונות הומאנית.
"ציונות הומאנית?" משתאים כאלו הניצבים לשמאלי, "אין דבר כזה."
אני אומר להם שלדעתי היא כן אפשרית.
יש כאן גם מי שניצבים מימיני. הם מעטים וחרישיים יותר, חלקם אורחים לרגע. מולם אני מגייס לטובתי את הטיעון האוניברסלי ש"הסכמים צריך לקיים" (נדמה לי שגם אלוהים תומך בסידור הזה).
עמדתי, בהקשר זה, פשוטה להפליא:
על מגילת העצמאות חתמו נציגי רוב הזרמים הציוניים במועצת העם, זה מה סוכם, נא לקיים!

(ברלין – 62) * ראש הקנוניה *


"רוצה לבוא למשחק של מכבי נגד אלבה?" שואל אותי הר דני נוימן, מטיב עניבתו, "יש לי כרטיס מיותר." 
ברגע הראשון לא עטתי על ההצעה כמוצא שלל רב, בראשי עלו רעש, מהומה, תורים, צפיפות, ואוהדים שקופצים, או סתם נעמדים לפתע ומסתירים לי את המשחק. מאז ימי המגרש הפתוח ביד אליהו, אי שם בשנות ה-70, אני לא זוכר שראיתי משחק בגביע אירופה אלא בטלוויזיה, סידור נוח מאד.
והנה הצעה שכזו.
ברגע השני התעשתי. מה האוונטה שלי? בטח הולך.
האמת, נהניתי. אחד, הגענו מוקדם, בשעה טרום-תורית. שתיים, מקומות טובים, שורה ראשונה בשער הישראלי. שלוש, ההופעה של הקהל, 14 אלף איש, הייתה SHOW בפני עצמו. ארבע, לראשונה ראיתי בברלין ישראלים ויהודים מאוחדים בתמיכה בישראל, שזה מעניין. חמש, מכבי ניצחה ועלתה להצלבה (יוגב אוחיון שיחק, כך שזו גם ציונות). אפילו לקחתי בקלות את זה שהסתירו לי, נעמדתי גם אני.
אבל הכי נהנים מהבלתי צפוי. מאיפה לי לדעת שדני נוימן, המלונאי המעונב, הוא גם ראש הקנוניה. לראשונה ראיתי מקרוב אוהד אמיתי בפעולה. אמנם הוא לא חצרץ כמו ההוא מהמערכון של הגשש, באשר לא היו לו כלי חצרוץ, אבל את כל שאר הפעולות עשה בכשרון בולט. עמד כל המשחק, זעק זעקות שבר שסייעו לדווין סמית להשחיל שבע שלשות והפחידו את שחקני אלבה, וציווה עלי בפנים מבועתות לשתוק כשדווקא רציתי לחזק אותו ואמרתי שמכבי פתחה הפרש יפה.
בסיום נהרו פניו. זה ככה אצלו מילדות, הוא מספר לי. דור שני של אוהדים, אבא שלו לקח אותו למשחקי מכבי מיום שעמד על דעתו, ומאז לעד נדבק בחיידק.
ישראלי בברלין.

(ברלין – 61) * עיר עולם *


"ברלין היא לא גרמניה," אומרת לי ח', "לכן היטלר לא אהב את ברלין, היא הייתה קוסמופוליטית מדי לטעמו." 
ח', דוקטור להיסטוריה, נולדה וחיה בברלין, נישאה ליהודי ממוצא אמריקאי והתגיירה. 
"מה הזהות שלך?" אני תוהה. 
"ברלינאית גאה," היא משיבה.
שמעתי כבר את האמירה הזו מגרמנים תושבי ברלין. הם לא ממש גרמנים, הם ברלינאים.
"ברלין היא קצת כמו תל אביב," אומרים לי ישראלים וגרמנים כאחד.
לכן ישראלים רבים, תל אביבים בהווייתם, השתכנו בה. אל מול האמנים, הגייז, המסעדות, המועדונים, הפאבים והזדמנויות הנדל"ן מחווירים פערי השפה, הקור, העדרו של חוף ים ומוראות העבר.
עיר עולם המרחפת כבועה בתוך מדינת האם שלה, גדושה ריבואות תושבים בעלי זהות מורכבת, רבת פנים, גלובלית.

יום חמישי, 14 במאי 2015

(ברלין - 60) * מרק קניידלך *

ליל סדר ראשון מחוץ למדינת ישראל אצל עדנה וחומי המקסימים. 
בליל מלהיב של ישראלים מקומיים וישראלים אורחים, של גרמנים ילידים ושל גרמנים שהיגרו מארצות אחרות. לא הגדה ולא אליהו הנביא, לא כרפס ולא חרוסת, גם לא מצות; רק מזנון עמוס כל טוב ויינות כיד המלך.
לאורך השנים, יעידו בני משפחתי, פסח אצלי זה קודם כל מרק עם קניידלך, אפילו יותר מיציאת מצרים. והגיעו בנפשכם, היה מרק קניידלך! - כנראה יש גבול להתפקרות. ציר טעים להלל שהתקין חומי ובו מיני קניידלך מצוינים שהכין גילי, אחד האושפיזין, על פי מתכון של סבתא שלו.
שלוש מנות מהתלכיד המשובח זרמו להן בנחת במורד גרוני.
תענוג.

יום שבת, 4 באפריל 2015

(ברלין - 59) * מטומטמים *



 אומר לי עידן, נדל"ניסט צעיר שבא לעשות פה כסף:
"בתקופה הראשונה, כשהגעתי לפה, הייתי יושב בבית קפה ואומר לעצמי 'איזה מטומטמים אלה. עד שניגשים אליך, עד שמביאים את ההזמנה, עד שמביאים חשבון...' אם אני המנהל פה, באותו הזמן רצים אצלי שלושה סבבי לקוחות על השולחן הזה.
בארץ, כשעבדתי בבארים למדתי לתקתק. ברגע שביקשת חשבון מה שאתה רוצה זה ללכת. אם אני מעכב אותך זה משאיר לך טעם מעצבן. כאן זה לא ככה. אנשים לא רצים אחרי הזנב של עצמם. הם יושבים בכיף. סיימו לעבוד בחמש, שמו את  האופניים פה על העמוד, יושבים, שותים קפה, אוכלים עוגה, פוגשים חברים."
הוא לוקח אוויר וממשיך:
"לקח לי כמה שבועות להבין שמי שבאמת מטומטמים זה אנחנו. כל הזמן רצים, כל הזמן רוצים להספיק, להשיג עוד. בשביל מה? תהנה מהחיים. מה קרה, מה יש למהר, מי רודף אחריך?"



יום רביעי, 25 במרץ 2015

(ברלין - 58) * מה יהיה עם יהדות אירופה? *


[
English below]
באמצע מרץ הייתי בישראל והלכתי לכנס על אנטישמיות בבית התפוצות. בין הדוברים היה הדמוגרף פרופסור סרג'יו דלה פרגולה. הוא אמר שדבריו של נשיא צרפת פרנסואה הולנד לפיהם
צרפת לא תהיה צרפת ללא יהודים באה אמנם מכוונה טובה אבל חידדה את העובדה שיהודים אינם צרפתים של ממש, שזה בעצם "אנחנו ואתם". "אם יהודי צרפת היו רוצים לעבור לדנמרק במקום לישראל, האם גם אז היה הולנד מגיב בדרך דומה?" תהה דלה פרגולה, תוך שהוא מזהיר מהכללות ומהתייחסות קולקטיבית ליהודים. 

עוד הוסיף ואמר:
- הקהילה היהודית באירופה הולכת ומזדקנת ולכן הגידול שלה מואט. אך אין אלו פני הדברים במקומות אחרים בעולם, לבטח בישראל. להערכתו, בעוד כעשרים שנה כמחצית מיהודי העולם יחיו בישראל.
- לקריאה של ביבי ליהודי צרפת לעלות לישראל אין משקל של ממש. קריאות כאלו נעשו על ידי כל ראשי הממשלות בישראל.
- אירופה תמשיך להיות זקוקה לזרים וזה יגביר בה את האיסלמיזציה.

ומה אני חושב?
כפי שהדברים נראים כיום יהדות אירופה תלך ותתמעט. בהדרגה חלק מיהודי אירופה יפנו לארצות הגירה קלאסיות ובראשן ארה"ב וקנדה (החלק היותר חילוני המונע בעיקר משיקולים פרקטיים של איכות חיים ופרנסה ההולמת את הכישורים); ולישראל (החלק היותר מסורתי ובעל הזיקה לציון שיבקש לנהל חיים יהודיים בארץ האבות).
אדמת אירופה ספוגה בדם יהודי. האנטישמיות מושרשת בה עמוק מאד. אימי השואה, שהחרידה גם את האירופאים עצמם, יצרו 
עשרות שנים של אתנחתא, של אנטישמיות כבושה. קבוצות איסלם קיצוני, שאינם מזוהים עם השואה, מרשות לעצמן לרדוף יהודים על אדמת אירופה ובכך יוצרות לגיטימציה לשחרור יצרים בקצב הולך וגובר גם אצל האירופאים עצמם - הונגריה כחיל חלוץ. 
אכן, זו המאה ה-21, אבל בני האדם לא באמת השתנו; רק הטכנולוגיה, היא זו שהשתנתה.  


* What will happen with the Jew of Europe? *
In mid-March I went to a Conference on anti-Semitism at Beit hatfutsot. One of  the speakers was Professor Sergio della Pergola, the demographer, who claimed that the France's President François Hollande's statement that France wouldn't be France without Jews came from a good intention, but clarified the fact that Jews are not real French. Actually, it is "we and you". "If the Jewish people would like to move from France to Denmark rather than to Israel, would Hollande also reacts the same way?", wondered della Pergola, warning from generalization and
collectivization of Jews.


He added:
The Jewish community in Europe is getting old and its growth slows down, but not in the rest of the world, certainly Israel. Within 20 years about half of the world's Jews will live in Israel.
Bibi Netanyahu call for France's Jews to immigrate to Israel has no real weight. Such calls were made by all Israel's PMs.
Europe's need for foreigners will increase Islamization. 


And what do I think? 
As things stand today, the nomber of Jews in Europe will reduce. Gradually some European Jews will migrate to the classic immigration states like USA and Canada (the more secular part driven mainly by practical considerations of quality of life and adequate livelihood); And Israel (the more traditional part, seeking Jewish life at the fathers land).
 
Europe soil is soaked with Jewish blood. Anti-Semitism deeply rooted. The Holocaust horrors created decades of hidden anti-Semitism. Nowadays, radical Islam groups, not affiliated with the Holocaust, allow themselves to chase Jews on Europe's soil and thus create legitimacy for anti-Semitic wake-up call among the Europeans themselves - Hungary as spearhead.
Indeed, this is the 21st century, but humans don't really have changed; Only technology did.



יום שני, 23 במרץ 2015

(ברלין - 57) * בונקר אטומי *


כמעט מחציתו של הרחוב הפסטורלי הקטן "הירושימה שטראסה" נשלטת על ידי ארמון מרשים ומבוצר – השגרירות היפנית.  

יום רביעי, 11 במרץ 2015

* מתרחבים *

http://www.shukistauber.co.il/_Uploads/dbsAttachedFiles/078.pdf

המערכת של מגזין "אטמוספירה", הירחון שבמטוסי "אל על" שמים אותו ב"כיס המושב שלפניכם", חשבה כי ראוי שהפוסטים שלי על ברלין יקראו על ידי נוסעיה העבריים של החברה.
זרמתי איתם וזו התוצאה: טור אישי חודש מרץ, "גלויה מברלין.


יום רביעי, 4 במרץ 2015

(ברלין - 56) * שליחים עליך ישראל *


יש פה לא מעט שליחים, מכל הזנים והמינים, של הקרן הקיימת ושל קרן היסוד, של הסוכנות היהודית ושל ההסתדרות הציונית, והחב"דניקים. וכמובן נציגי הממלכה... עובדי השגרירות ומשרד התיירות ומשרד הכלכלה. ועוד גופים כאלו ואחרים, מן הסתם לא גיליתי את כולם.
יש מי שרוצים להעלות יהודים ארצה, יש מי שמבקשים תרומות; ויש מי שמסתפקים בשמירת קשר עם יהודי הגולה ובחיזוק זיקתם ליהדות, אם הם לא באים ארצה אז לפחות שלא יתבוללו לנו.
בחודש האחרון פגשתי נציגים של שני ארגונים חדשים מהזן השלישי. האחד, "לביא" שמו, מבקש לחזק את הקשר בין סטודנטים יהודים בברלין לבין עצמם. קשיש נציגיו, סרוג כיפה בן 25, הגיע עם שתי עלמות חן. הוא יסייע להן להתארגן ולהתמקם פה ויחזור לארץ.
"מה אתם רוצים מהסטודנטים היהודים כאן?" אני שואל אותם.
"שלא יתבוללו," הם משיבים לי תשובה ניצחת. "אם נחבר ביניהם דרך האירועים שנערוך יש סיכוי שמההיכרויות ייווצרו קשרי נישואין."
הגיוני. אני מאחל להם בהצלחה.
לאחר כשבועיים מגיעה הזמנה לאירוע מטעם ארגון חדש אחר, "מעבר לקשת בענן" שמו. אני מחפש בה את התמונה של ג'ודי גארלנד, או לפחות את התמונה של טוטו, אבל יש רק איור של הרצל.
בכל זאת אני בא למפגש ועושה היכרות עם ראשי הארגון. הם מסבירים לי שמטרתם לחזק את הקשר בין ישראל לבין יהדות הגולה ושכבר יש להם כמה סניפים ברחבי העולם.
הם לא שייכים לתנועה כלשהי, "יהודים מכל הזרמים שאיכפת להם, דתיים כחילוניים."
יפה. אני מאחל להם בהצלחה. 
מאיפה הכסף לא אלו ולא אלו מגלים לי. "תרומות" וזהו.

יום חמישי, 26 בפברואר 2015

(ברלין - 55) * אין עליו *

ביסמרק הוא גדול בניה של גרמניה. אפילו פרידריך הגדול ובקנבאואר יוצאים קטנים לידו. אביה של גרמניה המודרנית, על שמו רשומים ניצחונות מפוארים על מעצמות כמו צרפת והאימפריה האוסטרית, מייסד מדינת הרווחה הגרמנית ופוליטיקאי מחונן.
בקיצור, אין עליו.
נודע לי שיש פסל שלו בכיכר הכוכב הגדול ליד עמוד הניצחון. הלכתי לראות איך עשו לו כבוד.
אני מגיח מהצד המערבי של הכיכר. מולי מתנשא פסל של דמות צבאית מרשימה, לפחות ארבעה מטרים גובהה, הניצבת על כן שגובהו לפחות שני מטרים נוספים. בוחן אותה בעניין.
פסל עשוי היטב. כן, בהחלט הומאז' ראוי.
לפתע אני שם לב שעל הכן כתוב
ROON באותיות של זהב.
שו הדא רון?
הולך בחשדנות מסביב. מאחור יש לוח אבן עם הסבר מסותת גרמנית. מנסה להבין מה כתוב שם.
פתאום טרטור מנוע. שוטר רכוב על אופנוע נע באיטיות סביב הפסל. כנראה ראה שאני מתעכב יותר מדי מאחור, בא לוודא שידי בכיסיי ועיסוקי רק פענוח טקסטים וחזר למשמרתו.
זה אכן פון רון, שר ההגנה הגרמני באותה תקופה מפוארת. אמנם לא ביסמרק, אבל עדיין דמות מוערכת שנמצאה ראויה לפסל מכובד.
טוב. אם זה הפסל של רון, מעניין מה ארגנו לביסמרק.
ממשיך קצת הלאה...
הנה ביסמרק!
וואי... וואי... וואי... איזו אנדרטה. הגרמנים באמת יצאו מגדרם כדי להביע הוקרה הולמת למנהיגם הנערץ. יצירה מרשימה מאד. אפילו אני, שכבר ראיתי בימי חיי אנדרטה או שתיים, עומד נפעם. משטח גרניט שמספיק למאה מטבחי פאר. בכל אחד מארבעת צדדיו פסל ענק של דמות מיתולוגית, אחד מהם, בחזית, הוא אטלס הנושא על גבו את כדור הארץ.
באמצע, גבוה מעל כולם, נישאת דמותו של קנצלר הברזל.
זה לא רק הגודל, חמש עשרה מטרים גובה על עשרים מטרים רוחב, אלא גם איכות העבודה; השילוב של השניים הוא שהופך אותה למרשימה.
אני סובב את האנדרטה באיטיות, סוקר אותה מכל צדדיה.
מרחוק ניצב השוטר דומם, הצלחתי לרכוש את אמונו.

יום שני, 23 בפברואר 2015

(ברלין - 54) * צחנה סטריאופונית *


הלכתי לפגישה בשכונה של וילות בדרום מערב העיר, מן סביון כזו. רחוב רחב שקט וירוק. ציוץ ציפורים נשמע למרחוק.
לפתע, באמצע המדרכה המדושאת, בית שימוש כימי. משמאלו מספקת הסבר ווילה עטוית פיגומים: גם שיפוצניקים נזקקים לנקביהם.
נזכרתי בפינת הרחובות ביאליק וז'בוטינסקי ברמת גן. זמן רב עמד שם שלד של בניין, כיום בשלבי בנייה מתקדמים. במדרכה שלצידו חלפו העוברים והשבים דרך ענן סרחון עז. את הבעלים זה עניין כשלג אשתקד, העירייה עסקה בדברים אחרים.
בצדה האחר של הצומת ממוקמים משרדי "בית עמנואל", חברה עירונית ששימשה כלי מרכזי לחלוקת ג'ובים והטבות לתומכים בבחירתו של ראש העיר.
צחנה סטריאופונית.

יום רביעי, 18 בפברואר 2015

(ברלין - 53) * בסוף ימאס להם *


אני מנסה לשים עצמי בנעלי צעיר גרמני ממוצע בן הימים הללו.
הוא נולד בסביבה שנואה ואכולת אשמה. הוא נושא על כתפיו את משא אבותיו. יחסיו עמם מורכבים. הם צריכים להוכיח לו שלא פשעו. חינוכו במערב גרמניה עוצב על רקע פשעי העבר הקרוב, הסבירו לו שהוא בן לאומה מאד תרבותית שהפכה לרצחנית. הוא משלים עם העובדה שאת נפגעי העבר יש לפצות, אולי גם את ילדיהם. אבל מה רוצה ממנו הדור השלישי? ועד מתי זה ימשך?
על הדרך הוא צריך לקלוט את אחיו המזרח גרמנים ויחד עמם עוד המון מהגרים, כי האומה זקוקה לכוח עבודה וגם, עדיין, ללגיטימציה מוסרית.
בסוף ימאס להם.