(ברלין - 22) * צדיק *

הלכתי לבקר את ראש פעילות חב"ד בברלין, כבוד הרב יהודה טייכטל.

"תקרא לי יהודה," הוא מבקש.

דברנו על מה שדברנו ושוחחנו על מה ששוחחנו.

לקראת סיום אני מספר לו שעברתי להתגורר בדירה חדשה, דווקא לא רחוק ממרכז חב"ד.

"מזל טוב," הוא אומר, "ומזוזה יש?"

"מה מזוזה?"

"מזוזה. בבית של יהודי חשוב שתהיה מזוזה. אבוא מחר, נשים מזוזה."

"רגע," אני אומר מודאג, "לא בטוח שבעלי הבית יאהבו שנועצים משהו עם מסמרים בצמוד לדלת הכניסה של דירתם."

"אין בעיה," מרגיע הרב המנוסה, "זה עם דבק. כשתעזוב את הדירה, תוכל להסיר בקלות ללא סימנים."

טוב, נלך על זה. בכל זאת, שתי מצוות במכה אחת. גם ממלא הוראה של הקב"ה וגם עושה נחת לרב.

למחרת מתייצב הרב בדירתי ובידו מזוזה. אני שם כיפה. מברכים יחד והמזוזה מותקנת כדת וכדין.

וכמעשה רב מודרני הוא מקנח בסלפי משותף.

(ברלין - 21) * מה הסיפור שלהם *

ביום ראשון בשעה שלוש, מודיעים לי מכל עבר, תהיה הפגנה נגד אנטישמיות ליד שער ברנדנבורג. אנגלה מרקל תהיה שם, ונשיא הרפובליקה ושרי ממשלה נוספים. תגובת-נגד רועמת להפגנות נגד ישראל במהלך מבצע "צוק איתן" שיצאו מכלל שליטה, הפגנות שגם המילים "מוות ליהודים" נשמעו בהן. אפילו הישראלים האנטי-ציונים פרסמו את הידיעה וקראו להתאסף.

"הנה," אני אומר בליבי, "נושא שמאחד אצלנו שמאל וימין".

אז אמרתי. בהפגנה עומדת קבוצה של ישראלים ונושאת שלטים כמו "גם איסלמופוביה זו אנטישמיות", או "אזהרה! ציונות היא לא אלטרנטיבה לאנטישמיות".

יש הרבה כעס סביב הקבוצה הזו, ולא רק בהפגנה. כאשר אני שואל אנשים על הסצנה הישראלית בברלין רבים מהם מתייחסים ל"קבוצת השמאלנים הרדיקלים שבכל הזדמנות מוציאה את דיבתה של ישראל רעה". התגובות כלפיהם נעות בין תמיהה לכעס.  
עם אחד המפגינים סיים לשוחח ישראלי שעלה מליטא. "שמעת?" הוא פונה אלי מופתע, "כששאלתי אותו לאן ילכו היהודים אם לא תהיה מדינת ישראל, הוא אמר לי שהם יכולים ללכת לארה"ב ולמקומות נוספים שבהם חיים יהודים בנוחות."
במהלך שהותי כאן אלך לדבר אתם. אנסה להבין מה הסיפור שלהם.

נראה אם יצליח לי. 

(ברלין - 20) * קפה טורקי *

"בסופרמרקט אין קפה טורקי," אני אומר בדאגה לעמית ישראלי ביומי השני בברלין.

"יש אצל הטורקים," הוא משיב לי ביבושת.

הגיוני.

"ואיך קוראים לו בברלין?", אני שואל.

"קפה טורקי," הוא משיב.

החיים פשוטים משחשבתי.

חנות טורקית. אני חולף דרך דוכני פירות וירקות הנשלטים על ידי גבר נמרץ שמכריז בקולי קולות על מרכולתו. כמו בכרמל, רק בגרמנית.

עובדת בלבוש מסורתי מפנה אותי למדף המתאים.

יש קפה טורקי.

בדרך לקופה אני חולף על פני המקרר החלבי ורואה יוגורט באריזות של קילו. קונה את ההוא עם העשרה אחוז שומן.

בבית היוגורט מתגלה כטעים כל כך עד שבא לי לחבק את ארדואן.

גם הקפה טוב, לא פחות משלנו.

(ברלין - 19) * עתיקות וזכרונות *

בעמוד הפייסבוק "ישראלים בברלין" היה כתוב שביום שבת יהיה יריד. חנויות העתיקות שברחוב סוארז, מהלך כארבע מאות מטרים מדירת מגוריי, יציגו על דוכנים את מרכולתם.

שבת בצהריים. הגעתי לרחוב סוארז. חנויות, דוכנים והרבה אנשים. יום שמש בברלין הוא לא משהו שהברלינאים מתעלמים ממנו. את העסקים הגדולים עשו דוכני המזון ובתי הקפה.

דוכני היריד הכילו דברים יפים לצד חפצים ישנים ומשומשים. מה ההבדל בין ישן ועתיק? האל יודע. בסוף הכול מיתוג ושיווק.

בדוכן אחד ראיתי כלי פורצלן בצבע כחול. נזכרתי בחוק "חרסינת היהודים" מהמאה השמונה עשרה. פרידריך הגדול הכריח יהודים לרכוש בכסף רב תוצרים שלא ניתן היה למכור אותם בדרך אחרת. אפילו משה מנדלסון הדגול נאלץ לרכוש פסלונים מכוערים. 

בדוכן אחר ישבה אישה בעלת וותק משמעותי בעולמנו. רציתי לשאול אם היא חלק מהתצוגה ומה המחיר אבל התאפקתי.

בפינת רחוב ניגנה וזימרה ששיה. המוזיקה נעמה לאוזן והסולנית הייתה ראויה לצפייה. לא נזכרתי בכלום ולא נצרכתי להתאפק, פשוט נהניתי.

(ברלין - 18) * כל העולם כולו בפינת קרון אחת *

יום ראשון בבוקר. פינה ימנית של קרון הרכבת התחתית שנעה לכיוון שכונות קרויצברג ונויקלן הרב-תרבותיות ("מולטי-קולטי", יכנו אותן הברלינאים).

ממול ישובים אשה טורקיה בבגדים מסורתיים הבוהה נכוחה בפנים אטומות. קשישה גרמניה גרמית שפניה יגעים. צעיר דק גיזרה המחובר לאוזניות.

מימין, מוסלמית בוגרת עטויה מטפחת ראש שפניה כעוסות. משמאל, קוריאני צעיר משתעשע בסלולרו, או שמא מוויאטנאם הוא, או קמבודיה.

עומדים: בחור מוצק ממוצא אפריקני, אין לדעת מאיזו ארץ. צעירה גרמניה גדולת מימדים מעורטלת למחצה. על כתפה קעקוע גדול של פרח ובמרכזו אבן דמוית יהלום. תאומו של טרוצקי מסביר למישהו דבר מה ברוסית נלהבת.

בתחנה עולה אחד שנואם בטלפון בספרדית. אחריו עוד שתיים, השחורה מצחקקת בהולנדית עם חברתה הלבנבנה.

וישראלי אחד, קצר מכנס, המביט בהשתאות בסובבים אותו.

(ברלין - 17) * רעש, בירה, עשן וזכרונות *

משחק גמר המונדיאל. מסך ענק פרוש על שער ברנדנבורג. קהל עצום. מדברים על 300 או 400 אלף אנשים שהתקבצו כדי לצפות בו. התקבצתי גם אני. "אסור להחמיץ," אמרו לי.

מרחוק נשמעת המיית המונים. אני מתקרב. מימין דוכני נקניקיות שממתינים בסבלנות להפסקה. קצת הלאה רמפה שאורגנה כבית קפה מאולתר לצופים נכבדים ששילמו כדי לצפות במשחק בנוחיות. משמאל עשרות בתי שימוש כימיים. מסביב שומרים ושוטרים. מאורגן ומסודר.

מתקרב עוד יותר. ריח חזק של בירה. עשן של סיגריות מתאבך באיטיות מעל ראשי האנשים. אני נושם דרך הפה ונע לעבר פאתי היורה האנושית ההומה.

המשחק מרצד מהצד, הדינמיקה האנושית מעניינת יותר. בגדול מדובר בשילוב של רעש, בירה ועשן.

שהיתי רבע שעה, לא היה קל אבל היה כדאי. בכל זאת, אירוע היסטורי ולכן טוב שלא החמצתי. יהיה מה לספר לנכדים לכשייוולדו ויעמדו על דעתם.

בבית ראיתי בטלוויזיה את הגול של גצה וגם את צילומי ההמון הגועש שפורסמו בכל העולם והזכירו נשכחות למי שרצה או לא רצה להיזכר.

(ברלין - 16) * רעב *

ההיסטוריה המוקדמת של הגרמנים היא עבורי עסק מסובך. מביסמרק וצפונה אני פחות או יותר מסודר. יש גבולות, יש מסגרת. אבל לפני זה מהומה ומבולקה.

העסק מתחיל עם כל מיני שבטים ברברים במגוון ואריאציות, נמשך עם איזו אימפריה רומית קדושה עתירת נסיכויות, דוכסויות וממלכות. גבולות משתנים חדשות לבקרים. עד צמיחתה של פרוסיה במאה התשע עשרה לא ברור מי נגד מי.

איפה שאני מסתובב צצים שמות מוכרים, על רחובות וכיכרות, על פסלים ואנדרטאות. פה מבצבץ פרידריך, שם מתגלה וילהלם. אבל מי שייך למה, מה קדם למה?....

לא, לא טוב לי עם זה, אני צריך סדר.

יש פתרון, אני שם פעמיי אל המוזיאון להיסטוריה גרמנית, אונטר דן לינדן מספר שתיים.

לפני המוזיאון שני בניינים. בחזיתו של הראשון, השייך לאוניברסיטה, יש פסל גדול ומרשים של אלכסנדר הומבולדט. מאחור, בחצר המטופחת, ניצבים מספר פסלים, הצנוע והיפה שבהם הוא של המדענית הנודעת ליזה מייטנר.

קליק, מצלם.

הבניין השני משמש כ"אנדרטה לזכר קורבנות המלחמה והעריצות". היכל ריק שבמרכזו פסלה של קתה קולוויץ "אם עם בנה המת". קבוצות תיירים מגמדות האפקט.

חלפה שעה.

לימין הכניסה למוזיאון חנות המוזיאון. נכנס, מסתובב, מדפדף, מעיין.

חולפת עוד שעה.

מבעד לחלונות מחייכת השמש. אני גם קצת רעב.

למוזיאון אכנס בפעם אחרת.

(ברלין - 15) * רקוויאם *

ששי למרץ 1940. אנה לנקרינג עולה, יחד עם חולים אחרים מבית המחסה לחולי נפש "קלב", לאוטובוס שיוצא למסע בן מאות קילומטרים ל"מרכז לטיפולים מיוחדים". כשהגיעו למרכז הכניסו אותם למקלחות והמיתו אותם בגז. בשנת 2003 אחייניתה של אנה גילתה את הסוד המשפחתי באינטרנט והחלה להתחקות אחר קורות דודתה הרצוחה.

שבת, יולי 2014. בניין התזמורת הפילהרמונית של ברלין סגור ומסוגר. ברחבה החיצונית תערוכה. לוחות המספרים במלל ובצילומים את סיפורה של אנה - אחת מתוך מאות אלפי גרמנים שהוגדרו על ידי השלטון הנאצי כ"נחותים גנטית ואוכלי חינם שאינם ראויים לחיות".

האותנסיה, השמדת הבלתי כשירים, כונתה בשם "מבצע T4", על שם כתובת המטה הראשי בו נוהל המבצע.

זה כאן, ליד הכניסה לפילהרמונית, רחוב טירגארטן מספר 4.

(ברלין - 14) * ההטבלה של פליקס *

לרוחב קיר של הכנסייה האמריקאית של ברלין פרושה כרזת בד ועליה כתוב שזו הכנסייה האמריקאית של ברלין ושביום ראשון בשעה אחת עשרה יש סרוויס בשפה האנגלית.

הגעתי בשעה היעודה, כולם כבר בפנים. בפתח קשיש שחור נמוך קומה ונעים סבר מזמין אותי להיכנס. אני נכנס. כמאה וחמישים מאמינים. קשיש לבן גבה קומה ונעים סבר לוחץ ידי בחום ונותן לי ספר תפילה עב כרס ודפים עם סדר התפילה וחלק מהברכות.

אני מתיישב. בהתחלה עושים המון כבוד לישו, בכל מיני דרכים. מילות מפתח: אמונה, אהבה, רחמים, ישועה, אמונה. משתפים גם את הילדים הקטנים, כולל סימולציה של הליכה על המים.

אחרי זה מטבילים לנצרות חבר חדש בקהילה, פליקס נלסון שון שילינגפורד. אמו, יפהפייה שחורה בשמלה אדומה ומהודקת נעמדת ליד הכומר, פליקס בזרועותיה ולצידה שלוש נערות, הסנדקיות. הכומר אומר את מה שאומר ובהמשך שואל את האם אם היא "מבטיחה לסייע לפליקס לגדול בחיים נוצריים ובאמונה נוצרית?" האם מבטיחה. הכומר שואל את הסנדקיות אם הן מבטיחות "לסייע לפליקס לחיות בברית עם הבפטיזם ולהיות בקשר עם הכנסייה?" הסנדקיות מבטיחות. הכומר שואל את הקהל אם הוא מבטיח "לסייע לפליקס ולהתפלל למענו?" הקהל מבטיח במקהלה אחידה. (האמת, אני לא הבטחתי. לא לוקח מחויבויות כאלו.) הכומר מזה על ראשו של פליקס מים קדושים ונושא ברכות. הכול מברכים את החבר החדש בקהילה, מפרגנים שוב לישו ובסוף אומרים אמן.

הסרוויס נמשך. קמתי, ברכתי הנמוך ביום טוב ויצאתי.

(ברלין - 13) * אסוציאציה *

קבעתי פגישה באוניברסיטת הומבולדט. אמרו לי לרדת בתחנת האו-באהן האוזווגטייפלאץ (יש שמות כאלה). אני יוצא לרחוב וכרגיל הולך בכיוון ההפוך ליעד שאליו אני מבקש להגיע. יש לזה גם יתרונות, כך אני מגלה מקומות חדשים שאולי הייתי מחמיץ אותם. בדרך זו אני מגיע גם לכיכר גנדרמנמרקט המרשימה. רחבה גדולה שמתוחמת בשלושה בנייני מידות: שתי כנסיות, הגרמנית והצרפתית, והשפילהאוז, התיאטרון.

מצליח לאתר את מקום הפגישה. אחריה אני חוזר לגנדרמנמרקט ונכנס לכנסייה הגרמנית. זו בעצם כנסיה לשעבר. כיום מוצגת בה תערוכה על הדמוקרטיה הגרמנית ועל הפרלמנטריזם הגרמני. התצוגה מתפרשת על כמה קומות. אבל יש בעיה, אף מילה באנגלית. כנראה הם חושבים שזה עניין גרמני פנימי. לא בטוח שהם צודקים.

בכל זאת אני מסתובב שעה קלה. מנסה להבין משהו מהתמונות ולצרף אותן לידע מוקדם. באחת הקומות מתגלה כרזה שאני מבין את משמעותה, יום האישה של שנת 1914. משום מה אני נזכר ברוזה לוכסמבורג שנרצחה חמש שנים מאוחר יותר. יש על שמה רחוב לא רחוק משם.   

(ברלין - 12) * ששי בצהרים אצלנו בשכונה *

ששי בצהרים. בא לי לעשות סיבוב בשכונה. אני מתחיל ללכת לכיוון מזרח. עולה על גשר שמתחתיו פסי רכבת של האס- באהן, רכבת העילית שחוצה וסובבת את ברלין. מרחוק אני רואה בשמיים כדור פורח שמעלה תיירים לגובה כדי שיתצפתו על ברלין. אוהב הקומפוזיציה ושולף הטאבלט לצילום. מכוון. הולך קצת אחורה... אופס, כמעט נכנסתי בקשישה מקומית שרוכבת מעדנות על אופניה. היא בולמת והוגה "אה אה אה... (אלף קמוצה)". אני משיב "אטשולדינגונג..." בחיוך נבוך, נע קדימה ומאפשר לה לעבור. שוב צעד לאחור. הפעם קודמים לו מבט לשמאל ומבט לימין. מצלם.
ממשיך לרחוב מצד ימין. מולי פוסעת נמרצות בחורה בעלת פנים מזרח תיכוניים עזי מבע שמדברת בטלפון בטורקית שוטפת וקולנית. היא לבושה בבגדים הדוקים כל כך שדאגה אמיתית מתגנבת לליבי... בגלל עניינים של כבוד המשפחה.

(ברלין - 11) * אושר *

אני הולך ברחוב שטאופנברג לכיוון הטירגארטן. קלאוס שנק פון שטאופנברג היה גיבור ניסיון ההתנקשות בהיטלר, חלק מיוזמה של אנשי צבא גרמניים לסלק את השלטון הנאצי.

ניסיון ההתנקשות, שלא צלח, התרחש ביולי של שנת 1944 ברחוב זה ממש, בקומפלקס הבניינים "בנדלר בלוק", המשמש כיום את משרד ההגנה הגרמני. הקומה השנייה של האגף הדרומי מציגה תערוכה מתמדת של ההתנגדות הגרמנית לנאצים, מיום עלייתם לשלטון ועד לסוף המלחמה.

הגרמנים לא מנסים להתנאות ב"רזיסטנס" שלהם. ב"מרכז הנצחה להתנגדות" מוצהר במפורש שרוב הגרמנים קיבלו בברכה את השלטון הנאצי. את תשומת ליבי מושכת במיוחד תמונת פניה הזוהרות מאושר של צעירה אוסטרית החוגגת עם חברותיה את כניסת הנאצים לארצה במרץ 1938.

על רקע זה בולט במיוחד אומץ ליבם של אותם מעטים, בהם נערים בני שש עשרה, שחרפו את נפשם למען עולם טוב יותר. רובם, כמו שטאופנברג, לא זכו לראות את נפילתו של השלטון הנאצי.

כיצד צריך לנהוג אדם במצבי קיצון כאלו?