אני הולך ברחוב שטאופנברג לכיוון
הטירגארטן. קלאוס שנק פון שטאופנברג היה גיבור ניסיון ההתנקשות בהיטלר, חלק מיוזמה
של אנשי צבא גרמניים לסלק את השלטון הנאצי.
ניסיון ההתנקשות, שלא צלח, התרחש ביולי
של שנת 1944 ברחוב זה ממש, בקומפלקס הבניינים "בנדלר בלוק", המשמש כיום
את משרד ההגנה הגרמני. הקומה השנייה של האגף הדרומי מציגה תערוכה מתמדת של
ההתנגדות הגרמנית לנאצים, מיום עלייתם לשלטון ועד לסוף המלחמה.
הגרמנים לא מנסים להתנאות
ב"רזיסטנס" שלהם. ב"מרכז הנצחה להתנגדות" מוצהר במפורש שרוב
הגרמנים קיבלו בברכה את השלטון הנאצי. את תשומת ליבי מושכת במיוחד תמונת פניה
הזוהרות מאושר של צעירה אוסטרית החוגגת עם חברותיה את כניסת הנאצים לארצה במרץ
1938.
על רקע זה בולט במיוחד אומץ ליבם של
אותם מעטים, בהם נערים בני שש עשרה, שחרפו את נפשם למען עולם טוב יותר. רובם, כמו
שטאופנברג, לא זכו לראות את נפילתו של השלטון הנאצי.
כיצד צריך לנהוג אדם במצבי קיצון כאלו?
שאלה טובה שוקי.
השבמחקאני מאמין שאנשים צריכים לעשות חשבון נפש על בסיס יומיומי ולשאול את עצמם איך הם תרמו או הזיקו היום לזולתם. אבל בכנות אמיתית לעצמם.
הבעיה היא שרוב האדם נכנעים ל"נורמות" וחוק העדר עובד אף ביתר-שאת תחת מכונות פרופגנדה משומנות.